משמעות השם זיוה

זיוה הוא שם עברי זוהר במלוא מובן המילה — צורת הנקבה של 'זיו', שפירושו קרינה, זוהר, אור. בלשון חז"ל ובמדרש, הזיו הוא האור המיוחד, האור של הפנים כשהן מאירות מבפנים — 'זיו פניו', 'זיו השכינה'. זה לא אור של אש בוערת ורועשת, אלא אור שקורן בשקט, אור שממלא חלל בלי להשמיע קול. שם שמתחיל באות ז' — אות של תנועה, של חיים, של אנרגיה שזורמת.

כשמתייעצים איתי על השם זיוה, אני תמיד עוצרת על הצליל שלו — יש בו משהו נדיר. הוא נפתח ב'זי' צלול כמו קרן אור, ונח על ה'וה' הרך. אין בו רעש ואין בו יומרה, ובכל זאת הוא נשמע. ובדיוק כך היא מרגישה: בחורה שיש בה נוכחות שקטה שמאירה חדר לפני שהיא בכלל אמרה משהו. יש בה עומק, יש בה התבוננות — אור שלא מתפרץ אלא נמסך לאט.

האות ז' שפותחת את זיוה מרתקת אותי בשם הזה. הצורה שלה כמו כלי שמחזיק אנרגיה בתוכו — קו שיורד ומתחבר. יש בה תנועה עצורה, כוח שמחכה. וזה בדיוק זיוה: אור שנמצא בפנים, אנרגיה שקטה שמחכה שיאפשרו לה לצאת. היא לא זו שתרוץ לקדמת הבמה — היא זו שכשמסתכלים עליה, פתאום מבחינים כמה אור היה שם כל הזמן.

האתגר של זיוה מתחיל בדיוק במקום היפה שלה — האור השקט והעומק הפנימי. כשהאיזון מופר, האור הזה נשאר בפנים ולא יוצא. היא סופגת הכל לתוכה, מדחיקה את מה שהיא מרגישה, ולא תמיד יודעת לבטא את מה שקורה בעולם הפנימי העשיר שלה. היא יכולה להיראות רגועה מבחוץ בזמן שבפנים הכל סוער, ולפעמים העומס מצטבר עד שהוא מתפרץ במפתיע.

ומהצד השני — היא כל כך רגילה להאיר לאחרים, שהיא שוכחת שגם היא זקוקה לאור. הרגישות הגדולה הופכת אותה לפגיעה, היא סופגת את מצבי הרוח של הסביבה, ולפעמים נסוגה פנימה ומתבודדת במקום לבקש. האתגר שלה הוא ללמוד להוציא את האור החוצה בלי לפחד, לבטא את מה שבפנים, ולזכור שהיא ראויה שיאירו גם אליה — לא רק שהיא תאיר לכולם.

זיוה היא תזכורת חיה לכך שלא כל אור צריך להרעיש. שיש קרינה שמאירה בשקט, שממלאת חלל בלי מילה, שנוכחת עמוק יותר מכל צעקה. שהעומק והרגישות הם לא חולשה — הם זוהר.

זו המתנה שלה לעולם — להזכיר לנו שיש יופי בשקט, שיש כוח בהתבוננות, ושהאור הכי חזק הוא זה שמאיר מבפנים. נשים כמוה הן הנרות השקטים שמאירים חדר בלי שאיש שם לב מתי הן הודלקו. הן ההוכחה ששמה של בחורה יכול להיות גם האור הגדול ביותר שלה. וזה, בעיניי, הדבר הכי יפה שיש.