משמעות השם סיגל

סיגל הוא שם של פרח — הסיגלית, אותו פרח סגול קטן שצומח דווקא במקומות המוצלים, בין הסלעים, ומדיף ריח עדין שאי אפשר לפספס. יש בשם הזה יופי שאינו צועק: הוא לא הפרח הכי גדול בשדה, אבל הוא אחד היפים והמיוחדים ביותר, ומי שמכיר אותו לא שוכח. הצבע הסגול עצמו נחשב מאז ומתמיד לצבע של עומק, של רוחניות ושל מלכות שקטה.

כשמתייעצים איתי על השם סיגל, אני תמיד עוצרת על הצליל שלו — איך הוא נפתח ב-ס' רכה ומעגלית, מתגלגל דרך 'יג' זורמת, ונח על ל' מתנשאת שכמו מרימה את סוף המילה כלפי מעלה. יש בו רכות ויש בו נשיאת ראש באותה נשימה. וזו בדיוק סיגל שאני מכירה: רכה מבחוץ, אבל עם ציר פנימי שלא זז בקלות.

האות ס' שפותחת את שמה היא בעיניי הסוד שלה. ס' היא אות עגולה, סגורה, שלמה — מעגל שמקיף וסומך ומגן. יש בה תחושה של הכלה, של מרחב שמחזיק בתוכו, ובדיוק כך סיגל: היא זו שרואה את מה שעדיין סגור, את מה שטרם נפתח, ויודעת לחכות בסבלנות עד שהדברים יבשילו מעצמם.

האתגר של סיגל מתחיל בדיוק במקום היפה שלה — העומק הפנימי. כשהיא לא מאוזנת, כל מה שהיא רואה וחשה נשאר סגור בפנים. היא סופגת, מתבוננת, מנתחת — ולא תמיד מוציאה החוצה את מה שהיא מרגישה. לפעמים היא אוגרת עד שהיא מתעייפת, או נסוגה פנימה במקום לומר בקול מה מפריע לה.

ומהצד השני — הרכות שלה עלולה לגרום לה לוותר על מה שחשוב לה כדי לשמור על השקט. היא רואה את התמונה המלאה, מבינה את כל הצדדים, ולפעמים דווקא בגלל זה מתקשה להכריע ולומר את דעתה בבירור. האתגר שלה הוא ללמוד שהמבט העמוק שלה שווה להיאמר בקול — שמה שהיא רואה בפנים ראוי שגם אחרים יראו, ושמותר לה לתפוס עמדה ברורה בלי לפחד לשבור את ההרמוניה.

סיגל היא תזכורת חיה לכך שהיופי הגדול ביותר צומח לפעמים דווקא בצל, במקומות שלא מסתכלים בהם. שיש כוח במבט שרואה עומק, ברכות שמחזיקה בתוכה ציר יציב, ובאדם שיודע לראות את מה שעדיין לא נגלה לאחרים. שלא צריך להיות הפרח הכי גדול בשדה כדי להיות היפה והבלתי נשכח שבהם.

זו המתנה שלה לעולם — להזכיר לנו כמה יש מתחת לפני השטח, כמה עומק יש במי שמתבוננת בסבלנות, וכמה יופי יש באש הסגולה השקטה שבוערת בפנים. נשים כמוה הן העין שרואה את מה שאחרים מפספסים, והלב שמחכה בסבלנות שהדברים יבשילו. וזה, בעיניי, הדבר הכי יפה שיש.