משמעות השם תהילה

תהילה הוא אחד השמות העבריים המרוממים ביותר — מלשון הלל, שבח, תפילה. ספר תהילים כולו נושא את השם הזה, ואיתו את כל הרגש האנושי שעולה כלפי מעלה: שמחה, הודיה, כמיהה, הלל. השם הזה לא מתאר אדם שיושב בשקט בפינה — הוא מתאר קול. הוא מתאר את הרגע שבו הלב מתמלא ומוכרח לצאת החוצה בשירה. זה שם של ביטוי, של נוכחות, של אור שמבקש להאיר.

כשמתייעצים איתי על השם תהילה, אני תמיד עוצרת על השילוב היפה שבו — שני הקצוות שנפגשים. הוא נפתח ונחתם באות ת', אות של אמת ושל שלמות, שנותנת לו קרקע יציבה ומוצקה. ובתווך הוא נפתח לרווחה עם ה' וה' — נשימות של רוח, של קלילות, של שירה. זו בדיוק תהילה: בחורה שיש בה עמוד שדרה חזק ויציב, ובתוכו לב שמתמלא ומבקש להתבטא, להאיר, להישמע.

האות ה' שחוזרת בשם היא בעיניי הסוד הרך שלו. ה' היא אות של נשימה, של רוח שיוצאת בלי מאמץ — וכאן היא מופיעה פעמיים, כמו שני נשמות שנפתחות. זה נותן לתהילה את היכולת המיוחדת שלה למלא חלל בקול, בשמחה, באנרגיה שמדבקת. אבל כמו כל נשימה, גם היא זקוקה לשקט שבין הצלילים — לרגע שבו הקול נח, והיא פוגשת את עצמה בלי צורך להישמע.

האתגר של תהילה מתחיל בדיוק במקום היפה שלה — הקול והצורך להישמע. כששמה הוא 'תהילה', יש לפעמים תלות סמויה בהערכה מבחוץ — צורך שיראו אותה, שישבחו אותה, שיאשרו את הערך שלה. וכשההערכה לא מגיעה, או כשמישהו לא מקשיב, זה יכול לכאוב לה הרבה מעבר למידותיו, ולערער את הביטחון הפנימי שלה.

ומהצד השני — הקול החזק והרצון להתבטא יכולים לפעמים להפוך לחוסר מנוחה, לקושי להקשיב באמת לאחר, או לתחושה שהיא צריכה כל הזמן למלא את החלל. האתגר שלה הוא לגלות שהערך שלה לא תלוי בכמות התהילה שהיא מקבלת — שהיא שלמה ומאירה גם בשקט, גם כשאף אחד לא מוחא כפיים, וגם כשהיא פשוט נחה עם עצמה.

תהילה היא תזכורת חיה לכך שיש כוח עצום בקול שמאיר — שכשפותחים את הלב ומבטאים, העולם נעשה קצת יותר שמח ומרומם. שאפשר להיות גם אור וגם קרקע, גם שירה וגם יציבות, בלי לוותר על אחד מהם.

זו המתנה שלה לעולם — למלא חללים בשמחה, לרומם לבבות שהיו כבדים, ולהזכיר לנו שיש יופי בביטוי, בהודיה, בהלל. נשים כמוה הן הקול השמח שמחזיק אירועים, קהילות ומשפחות, ההוכחה ששם של בחורה יכול להיות גם השליחות הגדולה שלה. וזה, בעיניי, הדבר הכי יפה שיש.