משמעות השם עופרי

עופרי הוא שם עברי רך ומודרני, ומאחוריו עומדת דמות מהטבע שכל התנ"ך אוהב - העופר. בשיר השירים חוזר שוב ושוב הדימוי היפה הזה: 'דומה דודי לצבי או לעופר האיילים', 'שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה'. העופר הוא הצבי הצעיר, זה שרץ בקלילות על ההרים, זריז וחופשי, אבל גם עדין ורגיש. ה-י' שבסוף - עופר-י - הופכת אותו לאישי, לשלי, כמו לחישה של קרבה.

וכשאני יושבת על השם עופרי, אני תמיד מרגישה בו את הכפילות הזו: מצד אחד יש בו את הקלילות, את הריצה, את הרגליים שרוצות לזוז ולחוות. ומצד שני יש בו עומק שקט, אינטואיציה שקולטת דברים בלי מילים. עופרי לא נשאר על פני השטח - יש בו נשמה שמתבוננת, שמרגישה את מה שמתחת.

יש משהו יפה דווקא באות שפותחת אותו - העי"ן, אות ההתבוננות והראייה הפנימית, זו שנקראת על שם העין הרואה. וזה כל כך עופרי - מי שרואה יותר ממה שנראה על פני השטח. כשמתייעצים איתי על השם עופרי, אני אומרת: אתם קוראים לו שם שנשמע קליל ומשחקי - אבל תקשיבו טוב, יש שם עומק שלם שמסתתר מתחת.

הקלילות הזו, הזריזות והיכולת לזרום - כשהיא לא מאוזנת, היא יכולה להפוך לחוסר מנוחה. עופרי שקופץ מדבר לדבר עלול להתקשות להעמיק עד הסוף, להשתעמם מהר, ולהתפזר בין הרבה כיוונים בלי לסיים אף אחד. הרגליים שרוצות לרוץ לפעמים לא נותנות לו לעצור מספיק זמן במקום אחד.

ויש עוד נקודה עדינה: האינטואיציה החזקה והעומד הפנימי גורמים לעופרי לפעמים לספוג הכל פנימה, להרגיש הרבה ולשמור את זה לעצמו, עד שהתחושות מצטברות ומתפרצות במפתע. השיעור הגדול שלו הוא ללמוד שאפשר גם לעצור, להעמיק, ולתת למה שבפנים לצאת החוצה - שהקלילות והעומק לא סותרים זה את זה, אלא משלימים.

המשפט הזה - ההזכרה שהקלילות והעומק חיים יחד באותו לב - הוא בדיוק מה שעופרי צריך לשמוע. שמישהו יראה את הרוח הצעירה שבו, יכבד את התנועה, אבל גם יזכיר לו שהעומק שהוא מרגיש הוא לא נטל אלא אוצר.

בעולם שלפעמים בוחר בין להיות קליל לבין להיות רציני, עופרי הוא מי שמזכיר לנו שאפשר להיות שניהם - לרוץ בחופשיות על ההרים ובו-זמנית להרגיש כל דבר לעומק. עם קצת שקט פנימי, ועם היכולת לחלוק את מה שבפנים - עופרי יכול להפוך את הקלילות שבו לחוכמה עדינה, בדיוק כמו העופר שרץ קליל אך רגיש לכל תנועה סביבו.